ליבי מחלים ואוהב יותר

לקח לי לזמן לחזור ולכתוב כאן. חודשיים עמוסים בהרבה אהבה וחיזוקים שאני יכול רק להודות לבריאה ולאהובי (בולי היפה שלי) עליהם.

מודה, חבלי הכתיבה היו רבים מדי במהלך החודשיים החולפים ומצאתי את עצמי כמה פעמים ניגש למחשב פותח מסמך, מתחיל לשרבט משפט או שניים, נכנע , סוגר את המחשב וממשיך בתהיות, חלקן קיבלו מענה, חלקן מקבלות מענה בימים אלה ועל חלקן כנראה לא אדע להשיב לעולם.

החודשיים האחרונים רפאו את ליבי, הזרימו בו דם חדש של עשייה למען אהובי ולמען עתידנו. מי שמכיר אותי יודע שאני אדם קר, רגיש, אבל בעיקר לא ממהר להפיץ חיבה. אישי ואהובי מעניק לי כל כך עד שליבי מוצף ואני מצליח בזכותו להעניק יותר, או לפחות לומד להעניק יותר מעצמי בלי מורא.

וזו השאלה, שגם שנתיים של שיחות נפש ארוכות עם הפסיכולוגית שלי (ז"ל), לא הצלחתי לענות עליה. למה חששתי עד כה להחזיר אהבה. והכל כמו תמיד חוזר לאבו ג'ורג'...

שנינו היינו נערים תמימים, חמומי מח, להוטים להתנסות בעוד ועוד מגע מיני. ידענו שהחברה אסרה על שנינו לקיים מגע מיני מהסוג הזה ובכל זאת האש הזאת, שניצתה ביננו בכל פעם שנפגשנו, דחפה אותנו עוד יותר אחד אל תוך השני.

אני כאמור איבדתי את עצמי לתוכו, בידיעה ובכניעות והוא ידע לנצל את זה היטב. ימי החורף בחודשים הראשונים של מערכת היחסים שלנו היו קשים מאד. הכפור חימם אותנו. רצינו לסקור יותר אחד את גופו של השני. ועשינו את זה בכל מקום אפשרי, בסתר אך בכל מקום שחשבנו שיסתיר את "הבושה" של מעשינו. יחסי המין ביננו התגברו אך גם התהיות והשאלות הנוקבות החלו מחוררים את נפשנו המיוסרת: האם מה שאנחנו עושים הוא מוסרי ? אלוהים רואה ? הוא יעניש ? מה אם ייוודע סודנו הגדול ? איך נוכל לחיות עם זה לאורך זמן ?

פחדתי מאד שתדבק בי לעד קללת ה-"לוטי", ה-"הומו" .. זה שלא יתחתן, זה שלא יביא ילדים וזה שיגמור את החיים שלו לבד. המחשבות האלה הצמידו אותי יותר לליבו של אבו ג'ורג', חיפשתי בליבו נחמה ומזור.

נפגשנו לעיתים קרובות, ציפיתי לכל פגישה, לנשיקה החטופה שלו על שפתותיי, למגע הארוטי והמהיר ביננו בדרך למקום המסתור שלנו ביפו העתיקה, בנמל, על החוף שבין בת-ים ליפו, במגרש הכדורסל הנטוש שליד בייתי ולפתחו של גן העצמאות בתל אביב. ערגתי בכל פעם מחדש למפגשים האלה, להכנות, להליכה השקטה לידו בדרך אל המסתור הבא שלנו, לשקט שלפני הנשיקה הגדולה, ההיטמעות בתוכו ופרץ החייתיות שאחז בשנינו ברגע שהבנו שאנחנו בטוחים ונסתרים מעיני העולם ואולי גם נסתרים מאלוהים. קיווינו כל כך שאלוהים יהיה עסוק בעניינים אחרים, שיסלחו לנו, שיעלים עין רק הפעם.. ועוד פעם ועוד הרבה מאד פעמים...

הפיזיקה ביננו הייתה חייתית, אהבנו להתנשק בחוזקה, לפתנו אחד את השני כאילו חיינו תלויים בלפיתות הללו. התיאבון המיני שלנו לא ידע שובע. אהבתי את גופו השחרחר, אהבתי את הריח שלו, את עיניו שבהקו כל פעם שגופו התנגש בגופי, ליבי הלם בפראות כל פעם שביקש לשכב מעליי ולא התביישתי לאחוז בו בחוזקה ולהיעלם בתוכו.

ובכל פעם שהרוחות העזות של המין דעכו, עיניו קמלו ! ואני לא ידעתי איך להכיל את המבוכה ועטפתי אותו במבטי וניחמתי אותו בלי לומר מילה. בראשי תמיד חגו אותן מחשבות "אין בעיה בכלל, זו תאווה מינית אנחנו לא באמת הומואים", "הרי את הסקס הבא שלו הוא בוודאי יעשה עוד כמה ימים עם מישהי אחרת", "אני, בוודאי אמצא לי מישהי לחזר אחריה, כי אני לא הומו"..

השיחות שאחרי הסקס היו מבולבלות, לא ידעתי בהתחלה על מה לדבר איתו ואיך לעשות את זה. הוא, "מאצ'ו" מטבעו הנהן בראשו, לא הכביר במילים ולא העמיק בתובנות. בתוכי ידעתי מה עובר לו בראש, הוא רצה להיעלם ולא להעלות את העניין לשיחה. חודשים רבים התנהלו על אוטומט: נפגשנו, שכבנו, לא הכברנו במילים, החלפנו מבטים מבולבלים, חזרנו הביתה, ערגנו אחד לגופו של השני וחוזר חלילה...

שנים רבות, בכל פעם ששוחחתי על אבו ג'ורג' בפני המטפלת שלי, גיליתי עד כמה אהבה רכשתי לאדם הזה. הוא פשוט התעלם ממנה, התאכזר אליה ולא ייחס לה חשיבות. זו גם הסיבה שליבי לאט לאט השחיר ולא רצה להעניק יותר.

שנים רבות האמנתי שהכי נכון, זה לחסוך באהבה. ככה אתה חוסך לעצמך מכאובים. לא הבנתי באמת שאם אתה חוסך באהבה אתה כנראה גם תזכה לפחות אהבה. מה שאיים להשאיר אותי לבד ובודד, זו לא העובדה שאני הומו, אלא העובדה שבחרתי במודע להתאכזר לעצמי ולעוד הרבה אנשים שניסו לגעת בליבי ואני הדפתי.

לעולם לא עוד, זו הבטחה !