הסקס הראשון שלי עם אהובי השחרחר

איתו, עם אהובי השחרחר, שכחתי איך לחיות. הלב שלי רץ וקפץ אליו בכל פעם שנפגשנו.

הרחתי אותו מגיע אליי, נגיעותיו הרכות והמחוספסות, בלהט הרגע, המיסו אותי לתוכו. נשימותיו בפי, הפיחו חיים בכל תא ותא בגופי.

הראש, הראש, היה סביבו, איתו ושלו. לא חשבתי על כלום במשך תקופה ארוכה. הוא היה מרכז חיי, אל אסמראני, ואני הקרבתי אותם ברצון גדול, על מזבח אהבתנו התמימה.

הייתה תקופה שהתקשיתי להאמין שאנחנו ביחד. המצפון שלי המשיך להטריד את מנוחתי: מה אם תיוודע דבר אהבתנו, אבא שלי לא ירחם עליי, אני אנודה, אנשים ישנאו אותי. אני שונא את עצמי, לא רוצה להיות "לוטי", אבל האינסטינקט (בערבית משתמשים במונח الغريزة- אל ע'ריזה, ויש לה משמעות הרבה יותר גדולה ועמוקה מסתם אינסטינקט) זעק בקול גדול, אל אסמראני. רק הוא ייגאל אותי מייסוריי ואני קיוויתי לגאול את נפשו המיוסרת.

הימים היו ימים מתוקים, הינו נפגשים כמה פעמים בשבוע, רצינו אחד את השני כמו אוויר לנשימה. המפגשים ביננו היו מצחיקים ומגוחכים להפליא. תמימים ויפים כל כך.

אם היינו קובעים לשבת בגני יפו עתיקה. היינו נפגשים ליד המאפייה של אבו אל עאפיה, על רחוב יפת. היינו לוחצים ידיים ואומרים שלום כמו שני גברים יפואים טיפוסיים. נכנסים לסמטה רחוב החלפנים, סמטה חשוכה שתמיד הדיפה ריחות עזים של שתן. בקבוקי בירה וערק תמיד היו מפוזרים בכל עבר ובאורח פלא, תמיד צץ הולמס או שתיין והפתיע אותנו. היינו רצים מהר ועולים לגבעה הקטנה בין השיחים, מציצים בחטף סביבנו ואז היינו חונקים אחד את השני בנשיקות עזות, חזקות כל כך, מלאות תאווה. לדקה שלמה היינו מנשימים אחד את השני ושהיינו מתנתקים אחד מהשני, מצחי מונח על מצחו, היינו מביטים למטה על כפות רגלינו, מבוישים, סמוקים ומתפוצצים מצחוק.

היו ימים שהמפגשים ביננו היו כה עזים שהדמעות זלגו ממני בלי שום הסבר הגיוני. זה היה גורם לו לאי נחת. ואני מיהרתי לייבש אותן מהר ממבוכה. מאוחר יותר בחיי, הבנתי, שאלה היו דמעות של "החיים בשקר". הארון חנק אותי, כמעט השמיד אותי. השקרים שנאלצתי לספר לחברים ולמשפחה היו כה גדולים, שכתפיי לא יכלו לשאת אותם לאורך השנים. עשיתי את זה בכל זאת, כדי לשרוד לידו.

הוא הפחיד אותו ואני אותו, הנוכחות שלנו ביחד הפריחה את אהבתנו הצעירה ובו בזמן החלה מקבצת מעל ראשינו סערת עננים אפורה. ככל שעבר הזמן, היא השחירה ואיימה על קיומי וקיומו והמהות החדשה שלנו.

לא היה לי זמן לעכל כל כך את מה שהיינו עתידים לעבור. יום ההולדת של אבו ג'ורג', זה היה הכינוי החדש של אהובי (בהזדמנות אספר למה בחרתי עבורו את הכינוי המוזר הזה), התקרב בצעדי ענק. ההבטחה שלו ש"הכל יהיה בסדר" הפתיעה אותי כי הוא לא בן אדם שמרגיע.

חסכתי כסף, רציתי לקנות לו מתנה רומנטית. קניתי בגדים חדשים. הערב המיוחל הגיע. קניתי זר ורדים ענקיים. לא רציתי לקנות לו חולצה או בושם. זו הייתה הדרך שלי להראות לו שאני אוהב אותו. ביתו רחב הידיים היה כבר מפוצץ באנשים. הוריו השאירו אותו ואת אחיו הגדול לבד, סמכו עליהם שלא יהיה בלגאן. אחרי כמה דרישות שלום ולחיצות ידיים מאוסות ומבט חטוף לעבר המטבח, הוא עמד שם, סביבו הצטופפו כמה בנות ובירכו אותו.

עמדתי בצד, ראיתי את כמות המתנות שהוא קיבל, הייתי היחידי שהביא איתו פרחים. הבנתי מהר מאד, שזה עלול להביך אותו, שבן, מביא לו פרחים ועוד אני... מהר מאד הורדתי אותם ממני, הנחתי אותם מאחורי אחת הספות והלכתי לכיוונו. הוא הציץ מעבר לראשיהן של הבנות, חייך חיוך ערמומי ונדחף לעברי. הוא שאל איפה המתנה שלו .. ככה הוא היה תמיד, חצוף וישיר. ואני הייתי מובך. אמרתי לו שהבאתי לו פרחים. הוא שמח, חייך חיוך רחב ולקח אותי הצידה. בירה מכבי קפואה הוגשה לי מיד ליד. הוא לחש לי באוזן תשתה מלא הערב...

המסיבה זרמה, בני נוער בכל פינה, הבנות רקדו לבד והבנים עמדו בצד והציצו. מדי פעם ריכלו על זו וצחקקו על השנייה והעיר הערות מגעילות על הציצי של זאת והתחת של ההיא.

הבירה הקלילה את דעתי. אבו ג'ורג' רקד עם כמה בנות ואני קנאתי אבל ידעתי שהלילה הזה, הוא שלי ואני שלו.

אחרי שלוש שעות, הבית החל מתרוקן. מחוץ לבית עמדו הורים שבאו לאסוף את ילדיהם. בירכו את אבו ג'ורג'. תוך כדי קלטתי שאני, הוא ועוד שני חבריו הטובים היינו, היחידים ששתו אלכוהול.

אחרי שהכל שמם, נמרחנו על הספה אני הוא ושני חבריו. אחיו צעק מהמטבח שצריך להחזיר הכל למקום. קמנו לעזור. בעוד אחיו עולה לחדרו. אבו ג'ורג' קפץ להביא כוס לואו בול, מילא אותה בוויסקי מהארון של אביו. לקח לגימה גדולה ודחף את הכוס לפי. "שתה מהר, תיכף הם ישימו לב וירצו גם. אבא שלי יהרוג אותי". הלגימה הייתה מרה, שרפה אותי. עד היום אני לא כל כך אוהב ויסקי, זו הייתה כווייה נפשית של פעם, של טעם מר וחריף.

הוא סילק את חבריו מהר. לא רצה לחכות. עלינו לחדר שלו. הכל היה החשוך. אבו ג'ורג' היה בן, נער, טיפוסי. החדר היה מבולגן, הוא הוציא את המזרן מהמיטה והניח אותו על הרצפה. ככה הוא אהב לישון, הפרמיטיבי הזה. קרוב לאדמה. הוא דאג לנעול את הדלת, התנשקנו בתאווה גדולה. ריחפתי איתו בחדר החשוף. הרחתי את גופו והוא את שלי.

לא ידעתי מה יבוא הלאה. אבל הוא היה נחוש. הוריד את החולצה שלו ואני את שלי. נשכבנו זה לצד זה. התנשקנו בלי סוף. חיבוקיו כאבו לי מאד ורציתי אותם, לא רציתי שהוא יירפה.

הוא ביקש שאוריד את מכנסיו ואני נעניתי מיד, ראשי ריחף, הוויסקי עשה את "העבודה המלוכלכת", נתן את אותותיו.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי אותו בעירום מלא. גוף חזק חסון ומלא תאווה. שחום כולו, זקן קטנטן עיטר את פניו הצעירות של אהובי. עיניו ברקו בחושך. איבר מינו משך אותי אליו. לא חשבתי על כלום. נשימותיי רעדו. הוא רעד יחד איתי. אט אט מצאתי את עצמי עוטף אותו אל תוך גופי. שניות ספורות אחרי מצאתי את ראשי בין רגליו. מאוהב כל כך באדם, בגופו בנשמתו.

זו היה טעם חדש, רענן ומלא תשוקה. הוא גנח בקול נמוך ביקש שאפסיק. פניי האדימו, הוא נשם בכבדות, השתנק.

לא עברו מספר דקות והוא לקח את המושכות לידיו. דחף את ראשי לכרית, פיסק את רגליי בעוצמה וחדר.

זה צבט וכאב ברמות שלא יתוארו. לא הייתי מוכן. אבל הוא, הגבר שלי היה כבר בתוכי. דיממתי, זה שרף כל כך ולמרות הכאב העז, המפלח והפתאומי, רציתי אותו בתוכי והוא נענה ברצון רב.

דקותיים אחרי המפגש הראשון בין איבר מינו לגופי הוא גמר בעוצמה רבה. התנשפנו. היינו מובכים. אך הכאב העז שפילח את גופי התיר אותו קרוב אליי. הוא ליטף ונישק את פניי. ניסה להרגיע. הדימום היה עז, פחדתי מאד.

הוא עזר לי לקום, חיבק אותי שוב והרגיע אותי. בכיתי בטירוף. והוא לא ידע את נפשו. לאט לאט דידתי לכיוון המקלחת. הזרם החם שטף את החוויה המתוקה שלנו. קצב הלב הסתדר לאיטו. אבו ג'ורג' עמד בצד מעריך מחדש את גופי. אני לא הצלחתי להוריד את עיניי מעיניו הוא כלא אותי בתוכו ואני אותו בתוכי.

אחרי המקלחת התלבשתי מהר, נשקתי לו וברחתי מהבית כל עוד נפשי בי. בדרך הביתה חייכתי, הייתי מאוהב באבו ג'ורג'.