מיהו אבו ג'ורג' ?

כאב עז מוליד כתיבה, מפיח רוח חיים במילים סתומות. משנכנס הכאב הכל מתחדד, מתבהר ועוזר להתקדם הלאה, להבין למה דברים, הם כמו שהם.

שנים שאלו אותי "מי זה אבו ג'ורג'" ? עדיין שואלים אותי "מי זה אבו ג'ורג'" ?

אבו ג'ורג', מלבד היותו אדם, בשר ודם, הוא קודם כל דימוי, דימוי חברתי וניסיון חיים כואב, זה שבזכותו, אני מי שאני. השמחה איתו הגדירה אותי, הכאב איתו הגדיר אותי וניסיון חיים של 12 שנים איתו, פיסל את דמותי.

אני מטשטש כל הזמן את עקבותיו. גם היום אני עדיין מטשטש את עקבותיו, מתוך כבוד לפרטיותו ומתוך הבנה ששום דבר טוב לא יצמח אם אחשוף את זהותו. והאמת, הוא לא מעניין אותי יותר!

הרבה זמן לא ראיתי אותו בשכונותיה של יפו, אולי משום שאני המעטתי מביקורי בשכונה שלו ואולי משום שהוא נטוע עמוק עמוק באשליה שלו. חי חיים כפולים, בין אור לחושך, באזור הדמדומים. שם, תמצאו אותו עם אישה וילדים, עסק ומכונית, בית ומשכנתה וחיים שגרתיים.

זכורה לי פגישתנו החטופה מלפני כמה חודשים. הוא נדהם לראות אותי ואני לא ייחסתי למפגש החטוף ביננו, שום חשיבות. הוא קרץ את קריצתו הידועה לשמצה, שפעם הייתה ממיסה אותי בשנייה, והיום היא מעבירה בי חלחלה.

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, איך שהוא, הדבר הגיע אל אוזניו. זכיתי לשיחת טלפון ממנו עם בקשה מדויקת "אל תחשוף אותי!". מעולם לא התכוונתי לעשות כן !

פעם, הייתי מסתנוור מהקריצות שלו, הנוכחות הפיזית שלו לידי, סיממה אותי. השובבות שלו סובבה אותי סחור סחור סביבו וכשאלה (הפסיכולוגית שלי, ז"ל) הייתה שואלת אותי למה נשארתי, למרות כל הכאב ? הייתי עונה לה: "אני מסונוור, הוא המשיח ואני רוצה ללכת רק אחרי הזוהר הגדול שהוא מפיץ".

הוא היה מלך ה- "מחבואים". כלפי חוץ הוא היה ידוע כמי שהשיג הכי הרבה בנות, שחקן טוב ! בהיחבא, הוא היה נותן לי לנוח בין זרועותיו, קרוב מאד אל ליבו והוא היה מרשה לעצמו "להיות עצמו", בלי מעצורים ובלי תהיות. כל פעם שנפגשנו, אני ידעתי באמת ובתמים מה רצתה נפשה המיוסרת. והוא בחן אותי וידע מה רציתי, על מה חשבתי וכמה כאבתי בכל פעם שהוא סיים את ההצגה החיצונית שלו, בין חבריו הרבים ומשפחתו.

בכל פעם שהוא רקד עם מישהי או יצא עם החבר'ה למועדונים כדי לתור אחר "כוסיות", זה קרע אותי מבפנים. הוא התעקש שזה הכרחי, כדי לא לחשוף אותנו. שנינו שיחקנו. גם אני, כלפי חוץ, הייתי הכי לא גיי, הכי לא הומו, הכי לא "נגוע". אבל רק למראית עין, מסכה דואלית. ואני הייתי, הכי גיי והכי הומו ונמשכתי רק אליו ורציתי רק אותו.

כבר אחרי כמה חודשים של "זוגיות" מוכחשת, הוא כבר יצא עם בחורה לוהטת. המסכנה לא חשדה, אפילו לא מעט. בסופי שבוע אחרי שהוא היה מסיים "את מחויבותו המינית" כלפיה - ככה הוא הגדיר זאת- הוא בא להתנחם בין זרועותיי. "כל הזמן חשבתי עליך בסקס. אתה מבעיר אותי ורק אליך אני נמשך", היה לוחש לי באוזן.

בזמנו, הייתי פתי. מודה, גם לא רציתי להכיר באמת. הוא היה מגיע אליי, ומשטה בי בכמה מילים מסוכרות ואני הייתי בולע את הפיתיון בתיאבון גדול. פעם אחת העזתי לחשוב שאולי הוא דו מיני וייתכן שהוא נמשך גם לבנים וגם לבנות אך מהר מאד הבנתי שלא כך הם פני הדברים. בשיחות הרבות שלנו הוא היה מספר לי על תאוותיו וסודותיו הכי כמוסים, בהן לא היה מקום "למין היפה".

הקשר המיני ביננו נמשך בעוז רב. לא היו לנו הרבה אופציות לקיים יחסי מין באופן קבוע. היינו מתעלסים אולי פעמיים, שלושה בחודש. מעטות הן הפעמים שהעזנו לקיים סקס בביתו. לא היה לנו כסף לשכור חדרים במוטלים מפוקפקים בדרום העיר ואת הרוב היינו עושים בחוץ, בין השיחים, בגנים הציבוריים. מיעוטם של המפגשים המיניים ביננו והמקומות הציבוריים (לרוב) בהן התעלסנו, אילצו אותנו להסתפק בסקס נטול חיבה, נטול אהבה, נטול נשמה, מכני, פראי, פורץ, לא מדייק, לא פורט על נימי הנשמה, יצרי, קיומי ותו לו.  אחרי כמה חודשים של מפגשים כאלה החלה לחלחל בי המחשבה שאני כאן כדי לרצות ולספק אותו אך לא העזתי להתעמת איתו. לא רציתי להכעיס אותו כי הוא היה האדם היחידי שעליו יכולתי להיתלות והוא סחב אותי ואת "צרותיי"..