"לוטי", נשיקה ראשונה מהוססת ועדיין בטוחה

מי שמכיר את החברה או את התרבות הערבית, יודע שהכל בה מרומז: מציץ לא מציץ, ישנו ואיננו בעת ובעונה אחת, ברור ומהוסס, בוטה וגם נעים, גס ומחוספס גרים בכפיפה אחת עם נעים הליכות...

בבית, מעולם לא דיברו איתנו על מין, "עייב" (חרפה, عيب), "יא עייב אל שום" (בושה וחרפה, يا عيب الشوم)  והכי נורא בעיניי, היה המינוח "חראם" (אסור, טאבו, حرام). אמרו חראם על הכל, גם אם לא הייתה לכך הצדקה אפילו לא, בכתבים הקדושים. זו הייתה הדרך הבטוחה ביותר לקטוע את הדיון, הרי הוא מביך ובעיקר חראם, חראם חראם...

בערוץ 1 היו משדרים מדי שישי בערב, בשעה 18:00, סרט מצרי. לא פעם הסרטים האלה כללו, סצנות "בוטות" של מין, סצנות אהבה גרנדיוזיות ואף סצנות של אינוס מיני. אני זוכר אותי מתיישב על הרצפה בצמוד לשולחן הקפה מזכוכית, מניח את ראשי על החלק הקדמי של הספה עד שלאט לאט הייתי נעלם, מחליק ומתקדם עם רגליי הארוכות לכיוון השידה עליה הייתה מונחת טלוויזיה כרסתנית. ככה יכולתי להציץ בסצנות האהבה הגרנדיוזיות של פאתן חמאמה, יוסרא, שריהאן, נג'לא פתחי ובשחקנית הכי מינית, לפחות בעיניי ובעיני בני דודותיי ובני דודיי, מלכת הראווה המינית, נאדיה אל גנדי, בעודה עושה עיניים ומפתה גברים מצריים צעירים עטויי שפם שחור פחם.

אני זוכר את הדיונים הארוכים והמייגעים סביב העניינים האלה: "לא אין מצב, נאדיה לא באמת מנשקת את השחקן מולה, היא מוסלמית אדוקה, זו סתם "בוסה" (נשיקה, بوسة) בלי לשון", "מוסלמית אדוקה לא תופיע בחזייה חושפנית", "עאדל אל אמאם סיפר בראיון שהוא לא שותה אלכוהול בסרטים שהוא מככב בהם, כי זה חראם אצלנו בדת, הוא גם לא נוגע בגוף אישה, האיש טאהר (טהור)". 

ולמה אני מספר את כל זה ?

כדי להדגיש את המרומז, החבוי והנגלה לעיניים המביטות היטב בחשיכה, בלילות שטופי אור הירח. ממש כמו שאתם מדמיינים, סיפורי אלף לילה ולילה...

החזות: נוקשה, מאופקת, גברית, עצורה ומנועה ממנעמי הטבע. "מין לא אצלנו", "מיניות היא חראם".  מאחורי הווילונות הזהובים, הדלתות הפתוחות במקצת, מי שיתאמץ לחפש את מה שקורה מעבר לחזות הנוקשה, יגלה עולם אחר: אוהב, עסיסי, מלא תאווה, זדוני, חמקמק ובוטה מדי פעם...

סיפורי אלף לילה ולילה 

גם אני נפלתי, נפילה ארוכה, ממושכת, שגררה אותי שנים רבות למטה אל תהום הנשייה, אל החלומות המתוקים ביותר של התאווה. שם ידעתי אהבה ושם גם קיבלתי את השיעור הגדול ביותר של חיי... רק שמאז אני חסכן באהבה...

חזותי העדינה משהו, הביאה עליי צרות. הפנו לעברי אצבע מאשימה, "החמוד", "העדין", "הרגיש".... צרמה לי באוזן יותר מכל המילה "לוטי" (הומו, מהלשון המקראית, לוט והפיכת סדום, لوطي).

רציתי להוכיח לכולם שאני לא, הייתי ילד מאמין, פחדתי מהדימוי, פחדתי מהעונש האלוהי שהובטח לכל הרשעים ששכבו איש עם רעהו, רתחתי כל פעם שמישהו העז בכלל לחשוד שאני לוטי. התעמתתי עם מי שהעז לאמר לי את זה.

היו גם כאלה שלא יכולתי לצייץ לידם, פחדתי מהם פחד מוות.

אחד מהם ממש שנא אותי, הוא ראה בי את כל מה שרע ב"חברה הלוטית".  בימי התיכון, בכיתה ט', השעה 14:35 סימנה עבורי שעת רשע... ברחתי מהר הביתה לא רציתי להיתקל בו. הוא בכלל לא למד בבית ספר שלנו, הוא למד בבית ספר בתל אביב, סיים כל יום בשעה 13:00. עד השעה 14:00 הוא היה כבר על רחוב יפת הראשי, מציק לאנשים, מציק לי, בעיקר לי...

הפחד הגדול שלי התממש יום אחד, התעכבתי בכיתה, כולם כבר הלכו הביתה. בדרך הביתה החלטתי לשבור שגרה ולעבור דרך הגן הציבורי. ידעתי שהוא אף פעם לא יושב שם עם חבריו החלאות. התבדיתי, אלוהים כנראה רצה להעניש אותי על מחשבותיי הרעות.  הוא קלט אותי בזווית העין, טרף קל. שמעתי אותו ושני חבריו לועגים לשיער שלי (פעם היה לי שיער בצורת קסדה) ולחולצה הצמודה והמכנסיים הקרועים. לא יכולתי לברוח זה היה מאוחר מדי. לא זוכר בדיוק מה נאמר לי, שמעתי אותו צועק לי באוזן, מתקרב בעצבנות לעברי, דוחף אותי, מעודד את חבריו ללעוג לי ואז ביד אחת לופת אותי כאילו הייתי שקית קניות קלה, חבריו מחזיקים ברגליי ורצים... לא זוכר איך הגבתי, אני מניח שבבכי ובהיסטריה רבה. לא הצלחתי לראות איך בשנייה אחת, אני נזרק אל פח האשפה בגינה... אני מציץ ורואה ארובה שחורה ואת השמיים הכחולים... הם כבר ברחו...

הבושה, העלבון היו גדולים ממני, נסדק לי הלב... קמתי מהר, לא רציתי שיעברו משם אנשים ויחזו במחזה הנורא הזה. רצתי הביתה חבול, הדמעות חנקו אותי, חיה פצועה, פגר שנזרק לאשפה, שאין אפילו טורף אחד שרצה לחסל עד תום. הושארתי "בשר קרוע" לשאר אוכלי הנבלות.

הימים שלאחר התקרית ההיא,  היו ימי אבל, ימים קשים אך גם ימים שבהם עשיתי חשבון נפש אמיתי. החלטתי לשנות ולהשתנות. אין יותר ילד רכרוכי, עדין ושברירי ! תמו הזמנים האלה חיפשתי לתרום, חיפשתי השראה. התחלתי להתנדב בפרויקטים חברתיים, רציתי שיכירו אותי יותר אנשים. לא עזרו תחנוניה של אמא "אל תלך לחדר כושר, מה לך ולזה, זה לא טוב לעיניים שלך, המשקפיים ישברו לך שם, זה יזיק לך". לאט לאט למדתי להרים ראש, היו מי שהדריכו אותי ופרסו את חסותם עליי ובחסותם פרחתי. לכיתה י' הגעתי אדם אחר, נפטרתי מתספורת הקסדה, גידלתי שריר או שניים, התלבשתי "כמו גבר", הצגתי עאמר חדש, מלוטש ועוצמתי...

באותה תקופה התחלתי להפיק מסיבות קטנות באחד ממרכזי בני הנוער שבהם הייתי פעיל. לאט לאט הן צברו תאוצה. המוזמנים היו בעיקר תיכוניסטים שהכרתי, מהבית ספר שלי ומבתי ספר שהיו קרובים אלינו. כל מי שהגיע, הגיע על סמך הזמנה אישית או חברית. בימי שישי בני נוער היו מתגודדים ליד דלת הכניסה ומתחננים להיכנס. זה החמיא לי מאד, הרגשתי כמו "מלך מועדוני הלילה"... סיפקתי לחברים הקרובים הזדמנות שלי להיות בני נוער, לרקוד, ליהנות ולהכיר בני נוער אחרים. לא מעט אהבות נרקמו במסיבות האלה.

מסיבת סוף השנה האזרחית 1997, אם אני לא טועה. תכננתי מסיבה גרנדיוזית, הפתעות, די.ג'יי, תחרות ריקודים אוכל ושתייה. כולם רצו להגיע, כולם רצו להיות שם והרשימה שלי הלכה והתארכה. נאלצתי בשלב מסוים לבקש משני חברים מגודלים, לתפקד בתור שומרים בדלת.

המסיבה הייתה חגיגית במיוחד, כולם נהנו, מדי פעם הייתי יוצא החוצה כדי לוודא שאין בלגאן ושצעירים לא מתגודדים בחוץ. ואז נחו עיניי, עליו. הוא עמד שם ולפניו, שניים מחבריו הקרובים.

בעיניו הוא סימן שהוא רצה להיכנס ואני ידעתי שהוא לא יעז לאמר את זה בפה מלא. יצאתי החוצה, עולמו כולו היה מונח בידי... התקרבתי לאחד השומרים וביקשתי ממנו לאפשר להם להיכנס.

ההחלטה הייתה מהירה וחותכת, קרה, מנוגדת לטבע ועדיין הרגשתי נח איתה. הוא עצמו לא האמין, לא הבין, שאל שוב אם מותר להם להיכנס ואני חייכתי חיוך ערמומי ואמרתי "כנסו" .... הוא חלף על פני וטפח לי על השכם... רעדתי כולי... לא האמנתי שזה קורה, אבל זה לא שינה כבר ... הוא הפך לאחד האנשים הקרובים אליי, זה ששינה אותי, זה שאיתו חלקתי את הרגעים הכי אינטימיים, הכי חלשים והכי גדולים שלנו. הכל בסתר...

הוא היה גדול ממנו בשנתיים בערך. אחרי אותו ערב כבר לא היינו זרים. הוא נהג להקניט אותי בלי סוף, עכשיו רק מתוך חיבה, "נו מתי תהיה גבר יא נמושה ותשחק כמו שצריך כדורגל. אתה לא יודע לכדרר, זוז אני אראה לך איך עושים את זה". הכל היה חדש, בוהק ומסנוור. אני נתתי לסחף הזה להרים אותי, בלי שום גבולות, הרגשתי בטוח לידו, ידעתי שהוא מציל אותי, מעצמי...

נהגנו לקחת כדורסל בלילות הקיץ המעיקים ולצאת בשעות המאוחרות למגרש נטוש בשכונה. הוא היה מגיע מהקצה השני של העיר במיוחד כדי לשחק במגרש הזה. היינו קולעים לסל ומשחקים אחד נגד השני, עם הזמן השתפרתי... בהפוגות היינו מתיישבים על הרצפה והוא היה מספר לי על כל הבנות שהוא כבש. זה קסם לי, ידעתי שהוא הפנטזיה המינית של נערות יפואיות רבות. אני הייתי מתיישב ושומע את סיפוריו, לא אמרתי הרבה, ידעתי שהתפקיד שלי הוא להקשיב, להיות מוקסם, לא מעבר לזה.

ערב אחד סתווי, הוא הפנה את השאלה המביכה, "נו מה איתך ? אין מישהי שהיית רוצה להיות חבר שלה? מה אתה לוטי ?

ההססנות שלי חשפה אותי, בלי חומות ובלי גבולות ברורים... ההשתהות שלי, נתנה לו סימן והוא מיהר לתקוף, נשיקה אחת מהירה בפה ואני איבדתי הכרה... נבוך, קמתי מהר מהרצפה. זה זעזע את חושיי. הוא המשיך לשבת בנינוחות. "בוא כבר מתחיל להיות מאוחר... אני צריך לחזור הביתה", ככה סיכמתי את מה שלימים יגדיר את זהותי את מי שאני באמת...