אהובי השחרחר ואלוהים שהציץ מכל מקום
החיים מסובכים,
כה מורכבים וכל כך לא צפויים...
שרשרת
האירועים הבאה בחיי, הייתה כמעט כולה בלתי צפויה. ולמי שמכיר אותי מקרוב, מבין שזה
לא בא בקלות. הכל אצלי תמיד מתוכנן, מאורגן, מסודר, ידוע מראש ויש מעט מאד מקום
לספונטניות.
את מה
שיקרה לי אחרי אותה נשיקה, לא יכול היה לדמיין או לכתוב, התסריטאי הטוב ביותר
בעולם. הכל התהפך, נשמטה קרקע וקרקע אחרת החלה סוללת דרכה לפני. זה בעיקר הבהיל
אותי. הקרבה שלי אליו העמידה אותי ובעיקר אותו בצומת מסוכן.
אני יכול להישבע
שבאותו ערב, אחרי שנפרדו דרכינו, המח שלי היה ריק. השתלטה עליי מרה רעה, פחד
נוראי. האלוהים שלי, הצח והטהור, צקצק בחוסר שביעות רצון ושלח לתת המודע שלי,
תמונות מחרידות של בני אדם נצלים על גחלי אש הגיהינום. השטן הקטן שעל כתפי השמאלית,
ישב לו בנחת, ממזרי, בהקו וברקו עיניו... ואני בעיקר לא ידעתי את נפשי.
כל פרטי
אותו לילה זכורים לי היטב. נכנסתי הביתה משותק, עיניי חיפשו את המקלחת, רציתי לשטוף
אותו מעליי. הברשתי את פי במי פה, שפשפתי את שפתיי ב"ליפה" עם סבון.
רציתי למחוק את הטעם של שפתותיו ממני. הכלימה אכלה לי את הלב, כרסמה לאט לאט את
הגוף שלי. המח שלי חיפש תשובות: מה לעזאזל קרה? זה אמיתי? שקר? חלום? הוא בטח לא
התכוון לעשות את זה, הוא רוצה לבחון את התגובה שלי...
אחרי
מקלחת הצצתי במראה, מי שהשתקף בה, היה נער אחר. לא זיהיתי את תווי פניו. הוא היה משוחרר,
מפוחד קצת ומוחמא. ושוב האלוהים הזח שלי, פרץ אל התודעה המיוסרת שלי "זה פשע,
סדום ועמורה, דינם היה מוות וגם אותך נדון ביום אל חיסאב (יום הדין- يوم الحساب)".
האלוהים
שלי מחק את הסומק מעל לחיי ושלח אותי למיטה מפוחד.
יום למחרת
השתלטה עליי החולמנות. הייתי שיכור, הגעתי לבית ספר, למדתי וחזרתי הביתה, איבדתי
את תחושת הזמן. חשתי פספוס שלא פגשתי אותו. עברו עוד כמה ימים. לא ראיתי אותו. הלב
שלי נחרד רק מהמחשבה שהוא עלול לנתק איתי קשר בגלל מה שקרה. בתוך תוכי רציתי לראות
אותו, לראות אותי משתקף בפניו, להיכנס אל ליבו, לפענח את סודו ולקשור את גורלי
בגורלו.
הימים היו
ימי סתיו, העצבות נבטה אליי מכל מקום. בכל יום יצאתי מבית ספר בציפייה לראות אותו,
נשען על מעקה הביטחון מול שער הבית ספר. הוא לא הגיע, כמעט התייאשתי, חששתי שלא
אראה אותו יותר.
6 ימים רצופים
לא ראיתי אותו. הוא מנע עצמו ממני.
אחרי שישה
ימים קשים, הגעתי הביתה אחרי יום ארוך של מחשבות. הטלפון צלצל, אמא ענתה, זה היה
הוא. הלב שלי צנח, כאב לי הגרון. ניגשתי לטלפון בחשש רב וקולו הרגיע אותי. קבענו להיפגש
באותו ערב במגרש הכדורסל, רחוק מעיניי כולם, קרובים אחד לשני.
כל הדרך
למגרש הכדורסל הלם ראשי, אבל הלב התגעגע. מתחת לאלומת האור בכניסה
למגרש, הוא
חיכה. השלום ביננו היה מהוסס, לא כהרגלנו.
אחרי
שהחלפנו כמה מילים מטופשות, התחלנו לשחק. השקט הסטטי ביננו הצית אותנו ואנחנו
ניסינו לשמור על קור רוח מזויף. המשחק התארך, אי הנוחות גברה. עצרנו את המשחק, הלכנו
לשטוף פנים ולשתות מים.
נעמדתי
לידו שפוף והוא הביט בי בעיניו השחורות, מבטיח לי בשתיקה, שהכל יהיה בסדר. לא יודע
אם בגלל גילו או בגלל אישיותו הוא היה הרענן ביננו, "האקטיבי", ואני תמיד
נפלתי אל הקטגוריה של הנגרר, "הפסיבי".
אחרי
הפסקה קצרה, הוא שם ידו על כתפי ולחש לי "התגעגעתי ! לא הפסקתי לחשוב על מה
שהיה ביננו. מקווה שלא סיפרת את זה לאף אחד. אני לא יודע מה תקף אותי. זה לא הייתי
אני. רק שתדע שאני עדיין מחשיב אותך כ-"חבר". מקווה שלא נפגעת ממני".
הוא תמיד
היה טוב בזה, חמקמק מטבעו, בונה ושובר אותי כאוות נפשו.
הוא חיבק
אותי "חיבוק חברי" ואני הרגשתי שגופו שולף סכינים והן ננעצות בי חזק. המילים,
המילים שלו היו כבדות ... ובעודי גוסס בין זרועותיו, מייחל למותי המהיר, הוא מתקרב
אל פניי ומנשק אותי.
הפעם זו
הייתה נשיקה ארוכה יותר, הרגשתי את הבל פיו רועד בתוך פי. הלב שלו, הלם בפראות. לי
נותר רק לאחוז בו, בנשיקה הזאת, לא להרפות ממנו, רציתי שיסמן אותי, את גופי, שיבעיר
אותי וימיס אותי לתוכו. גם היום, 22 שנים אחרי, באפי עולה הריח שלו ורטט הנשיקה
הראשונה שלנו, אוי כמה הנשיקה הזאת הכאיבה, חישלה ובנתה את חיי סביבו. חייתי עליה
הרבה מאד שנים, היא זכורה לי כל כך, כאילו אני חווה אותה ממש עכשיו, בעודי כותב את
המילים האלה.
"זה
יהיה הסוד שלנו. אם ידעו עלינו, אני ואתה מתים. אתה חייב להבטיח לי שמה שיקרה
ביננו יישאר ביננו, תנעל את הסוד הזה. אתה מבין שאני לא יכול להתהלך ביפו עם דבר
כזה. ההורים שלי ושלך יהרגו את שנינו. אצלי בבית, ההורים מסורתיים. אני בטוח שאתה
מבין. אנחנו לא הומוסקסואלים, אל תדאג".
"אתה
חייב להבטיח לי את אותו הדבר. אני מפחד. אנחנו עושים דבר חמור. אלוהים עוד יעניש
אותנו על זה. ומה אם אנחנו כן הומוסקסואלים ?", שאלתי אותו מיד.
אלוהים, האלוהים
הזה תמיד היה נוכח כל כך בחיי. רעדתי כשחשבתי מחשבות לא נאותות על אהבת חיי החדשה.
אל אסמראני (השחרחר, الاسمراني). ניסיתי לסלק אותו ממחשבותיי אבל הוא חזר והציץ.
עיניו השחורות פיצחו כל חלקיק בגופי. גופו הרחב חיבק אותי וכיסה אותי, נשימותיו
העניקו לשנינו חיים, צחוקו ניבט אליי כל אימת שהייתי לחוץ או עצוב. האהבה ביננו חיכתה
רק לניצוץ, שהוא ידע להצית בזמן והיא לא ריחמה עליי בכלל וכילתה אותי עד תום.
בדרך חזרה
הביתה לא נגענו אחד בשני, חיוך ערמומי היה מרוח לשנינו על הפנים. אני ידעתי והוא
ידע ששנינו הומואים אבל אלוהים והחברה לא מרשים !
כרתנו ברית
עם השתיקה ונעלנו את סודנו עמוק, אי שם במגרש הכדורסל ובפינות החשוכות של הגנים
הציבוריים, ברחובותיה של תל אביב, בין עציה של יפו העתיקה ומדרונותיה החלקלקים,
בימי החורף הקרים. רק הקירות של הבתים הנטושים, העצים האילמים, הסל הדומם והברזייה
השבורה היו עדים לאהבתנו הצעירה. בכל מפגש הבטחנו לעצמנו לשמור על הסוד, הבטנו אחד
לשני בנפש ושכנענו אחד את השני, שהקשר ביננו הוא אהבה לא אסורה.
המיניות
שלו הייתה מעוצבת יותר, חזקה, איתנה... אני הייתי ביישן אבל למדתי להתנחם ולקבל את
אהבתו. פיזית לא עשינו הרבה, רק התחבקנו והתנשקנו. הוא חקר אותי ואני אותו. חיפשתי
את חום גופו והוא חיפש בי נחמה. האריה שהוא היה כלפי חוץ, חיפש שקט ומרגוע בתוכי.
חיכיתי
לפגוש אותו, ייחלתי לשמוע את קולו, התפללתי לגעת בו. אל אסמראני, היה כל מאודי
ואני רק רציתי אותו, לא עניין אותי שום דבר חוץ מהמפגשים האינטימיים שלנו.
ספרתי את
הימים שלנו ביחד. חגגתי בליבי את מועד "החודש" לנשיקתנו הראשונה, סימנתי
אותה ביומן האישי שלי, בשפתיים.
הוא דיבר איתי על הכל, חשף את ליבו, את סודותיו ובעיקר את אהבתו אליי. ימים ספורים לפני יום ההולדת ה-16 שלו הוא הושיב אותי על המדרכה מול בייתי. במבט רציני הוא ביקש שאדאג לספר להוריי שאני נשאר לישון אצלו. ביני לבין עצמי הבנתי מה הוא רוצה ולאן הוא חותר. נלחצתי אבל לא יכולתי לסרב לו, לאסמראני. זו הייתה קפיצה רצינית אל תוך מים עמוקים ורציתי לקפוץ רק איתו אל תוך המים הסוערים האלה... ידעתי שהוא יגן עליי
תגובות
הוסף רשומת תגובה