אבי, אהובי וחיי בצל שני הגברים של חיי !
זרחתי !
הגוף שלי התעורר לבוקר מוצף באור של שמש
סתווית-חורפית. פקחתי את עיניי אט אט. המח תעתע בי וזוהר הבוקר השאיר בי ספקות
רבות: זו אגדה ? זו מציאות ? זה שקר ? אלה הם חיי ? מה היה אתמול ? ומה זה החומר
הזה שמפעים את ליבי בעוצמה רבה? ליבי הזרים דם מהול בחומר חדש וזרחני, שזרם
בעורקיי, דם בצבע אדום – ארגמן, שטבל את תאיי גופי באושר, בטוהר ובתמימות, של נער
מאוהב, בסך הכל בן 14.
שבת היום! איך יכול להיות שאבא שלי לא ביקש
מאימי להעיר אותי כדי ללכת איתו לעבודה ? קמתי מהר מהמיטה. אבא עדיין ישב בספה הירוקה
של הסלון ועשן סמיך של סיגריות אפף את ראשו המקריח, כאילו ראשו עלה באש. בעודו
לוגם עוד לגימה מרירה, מהקפה השחור, שאימי הכינה לו, כמדי בוקר, בעודה מתלוננת על
הריח החריף של הסיגריות, הוא הפנה את מבטו אליי, ידעתי שאנחנו מאחרים, ושהוא חיכה
שאתעורר. זה כמעט לא קרה אף פעם בעבר. הבוקר הזה היה שונה. כאילו הוא ידע, אך היה
רחוק כל כך מאותה ידיעה.
אבא, לא היה דברן גדול, לפחות לא איתי. איתי
הוא המעיט במילים. תמיד אמר שאני צריך לקלוט אותו, "אפהמני עלא אל טאייר"
(תבין למה אני מתכוון בלי שאני אפרט – افهمها عال الطاير). לא
תמיד הצלחתי. האמת היא, העדפתי לא להחליף איתו יותר מדי דין ודברים, כי זה תמיד
נגמר בגערה ובאי נחת.
יחסיי עם אבי, ידעו עליות ומורדות. לאבו
ג'ורג' היה תמיד מה לאמר על זה. משום מה, הוא תמיד עמד לצידו של אבי. אני זוכר את אבו
ג'ורג', גוער בי כל פעם שרבתי עם אבא שלי, "למה אתה רב איתו ? איזה גבר אבא
שלך. אריה. אתה לא רואה כמה הוא מקריב עבורך. תפסיק לחשוב רק על עצמך ותתחיל
להתחשב בו קצת".
אבא, זידאן, "ווטן" (הכינוי שדבק בו
בשל אהבתו לאדמה ולמולדת = ווטן = وطن), היה איש חמור סבר, קשוח,
עקשן, סגפן, איש גדול וחסון. גופו המצולק מכוויות שמש ופציעות עבודה קשות, תמיד
נראה לי לא אנושי. מצחו צרוב מהשמש ועור פניו התקלף מעבודת פרך בפרדס של המשפחה. חוויותיו
הרבות וניסיונו הרב בחיים, לימדו אותו להיות ממולח, דיפלומט, קשוח איתנו, חסר
רגשות, בחל ברוך כלפי אמא וכלפינו, הילדים (אנחנו 4 אחים: 2 בנים, 2 בנות).
מילה שלו הייתה מילה ואין שני לה! הדבר הכי
חשוב לו בחיים היה להעניק לנו ערכים, לדאוג שנהיה משכילים, לאהוב את האדמה ואת הטבע.
הערך העליון מבחינתו, שעליו תקום קומתו של גבר או תיפול, היא האם הוא מסוגל לפרנס
את משפחתו בכספי "חלאל" (כספים כשרים). מגיל צעיר מאד יצא לעבודה, מגיל
13 מכר סברסים על חוף הים בגבול יפו בת ים ואסף עם סבא, אסמאעיל (אללה ירחמו) ברזל
למכירה. בגיל 19 הוא בחר את אמא, בת דודתו, לנישואין והם התחתנו בפרדס. אבא וסבא
קנו את הבית הקטן שבו נולדתי ושבו גדלתי עד גיל 7 או 8, אם אינני טועה. אחרי שסבי
מת (אללה ירחמו) אבא סיפר שגם הוא לא טעם מאביו רוך ואהבה. עם השנים גיליתי שגם
אבו ג'ורג' ניחן באותן תכונות אופי של גבריות יפואית טיפוסית שחיפשה לפלס דרכה
בעולם המודרני ולדאוג לפרנס בכבוד את המשפחה.
ואני, בשל צילו הגדול של אבי, לא ידעתי מרגוע
כל ימי ילדותי ונעוריי. את הנחמה חיפשתי אצל אבו ג'ורג'. את זה הבנתי רק שנים רבות
אחר כך, שצל שניהם כמעט הטביע את נשמתי אל שאול תחתיות.
מיהרתי להתלבש, ירדתי לפניו לאוטו, התיישבתי
מאחור. אחי הזאטוט (כמעט בן 7) התיישב מקדימה. אבא מיהר להגיע לפרדס,
ל"שטח". מחוץ לשער, חיכו לקוחות רבים שהתפלאו על האיחור. ירדתי מהאוטו
ופתחתי את השער. מכוניות החלו נכנסות ומעמיסות שקי חול, חצץ, בלוקים ומלט. יום העבודה
עבר במהירות רבה. אני זוכר את זה עד היום.
לקראת השעה חמש, אחי ואני כבר התחלנו ללכת
לכיוון הבית, הליכה של 40 דקות ברגל. הפעם התעקשתי לעבור דרך ביתו של אבו ג'ורג',
ראיתי אותו מחוץ לבית מקפיץ כדור על רגליו הדקיקות. נתתי לאחי כמה שקלים ואמרתי לו
ללכת לקנות לו משהו מתוק מהמכולת. אבו ג'ורג' התלהב לראות אותי. אני זוכר שהחלפנו
כמה מילים. לא זוכר מה הוא אמר לי או איך אני הגבתי. אחרי כמה דקות המשכנו אני
ואחי הביתה. ליבי התפקע, ידעתי שלי ולאבו ג'ורג' עוד מחכים שנים רבות ביחד. באותו
יום שבת סתווי – חורפי, לא הערכתי כמה שנים נהיה ביחד ואיך נחווה אותן ....
למה הכינוי "אבו ג'ורג'" ?
ולמי ששאל אותי בשבועות האחרונים למה כיניתי את
אהובי השחרחר, "אבו ג'ורג'", הנה התשובה.
סיפור שהיה כך היה: יום אחד באתי לאסוף אותו
מביתו ובעודנו צועדים לכיוון המכולת, עברה מכונית עם איש ואישה מבוגרים. הם לא
נראו יפואים בכלל. המכונית נעצרה לידנו ואישה עם מטפחת שחורה על ראשה, הציצה מבעד
לחלון ושאלה אותנו בקול מצחיק וזקן, "סליחה אתם יודעים איפה גר אבו ג'ורג',
בשכונה כאן" ? שאלנו אותה מה שם המשפחה והיא היססה, כנראה לא זכרה את שם
המשפחה של אותו אבו ג'ורג' ? "נו יש פה, בשכונה שלכם מישהו בשם אבו
ג'ורג'", היא שאלה שוב ושוב. לא ידענו לענות לה. זה הכעיס אותה והיא נתנה
סימן לבעלה להמשיך לנסוע.
מאז דבק בו, בשחרחר, השם אבו ג'ורג' !
תגובות
הוסף רשומת תגובה